רמזור אדום, אני בולם, לא הספקתי לעבור,
צריך לפנות שמאלה, הרמזור צריך להתחלף,
אני שומע רק את האיתות.
צפירה מעצבנת מאחורי, אני לא מתייחס.
"הרמזור הזה תמיד עמוס" – אני אומר לעצמי וחושב…
1. להיות מתוסכל קצת מ "איך לא הספקתי לעבור את הרמזור".
2. "להיות מרוצה שאני הראשון ברמזור".
אני מחזק לעצמי שוב את האופציה השנייה ומדגיש "זה אני מחליט איך להסתכל על זה".
הרמזור רק מתחלף לצהוב ושוב צפירה מאחורי
"הם לא אמיתיים כל הלחוצים האלו שמצפצפים עוד לפני שהרמזור מתחלף,
אם הצפצוף הזה יתפוס אדם עצבני ביום לחוץ, זה לא יגמר טוב" אני חושב לעצמי.
אני ממשיך לשמוע עוד כמה צפצופים של אותה מכונית מאחורי,
כאילו לא הספיק אחד, הם חייבים לתת עוד כמה לשנה הבאה.
"מה נסגר עם הלחץ של האנשים על הכביש, ואומר לעצמי שזה בדרך כלל לא ככה בישראל". המחשבה מעלה בי חיוך.
נתתי גז ונסעתי אין טעם להתעכב עם המחשבה.
אני חונה את האוטו וה"לחוץ" שהיה מאחורי מחנה ליידי
אני כמובן מסתכל ומגלה שזו בכלל "לחוצה",
היא חנתה ליידי, יצאה בריצה מהאוטו,
הספקתי לראות את המבט העצוב והדמעות בעיניה,
לא אמרתי כלום, רק חשבתי לעצמי:
"לכל אדם יש מאבק פנימי שאני בטח לא מכיר."
אף אחד מאיתנו לא יודע איזה יום עובר לאדם לידנו,
עם מה הוא מתמודד בחיים,
איזו בשורה הוא קיבל…
אם נלמד להעריך את מה שיש לנו, יהיה לנו הרבה יותר קל להתמודד עם הדברים הקטנים שמטרידים אותנו.
