על עצמי

לקח לי 8 שנים לפתח את האומץ לרשום כאן. אז אתחיל בכמה פרטים חשובים, מי אני, מה המטרה שלי ולמה זה יכול לעניין אתכם?

הי, נעים להכיר, שמי יוסי לוי, בן 42, נשוי לדקלה ואבא למתן

אני הייתי יותר מדי זמן, לדעתי, במקום שלא האמנתי בעצמי מספיק, ללא מודעות ליכולות שטמונות בי, ללא תחושת דחיפות, משמעות או תשוקה לחיים

המסע שעברתי בעקבות המצב שנקלעתי אליו, לא היה לי פשוט. הייתי "עם הגב לקיר" לא היו לי הרבה ברירות, הייתי חייב להתמודד, ידעתי שכל החלטה שאעשה תשפיע על החיים שלי ושל המשפחה שלי 

האתגר שנקלעתי אליו לימד אותי הרבה. על החולשות והחוזקות שלי, מה חשוב ומה דחוף, מה צריך לשפר ואיך אני יכול להתפתח. התחלתי לקרוא, ללמוד, לשאול שאלות, לעשות ולהתנסות

מאז שהתחלתי את המסע, עולם שלם נפתח בפני, הבנתי שכולנו יכולים להיות הרבה יותר ממה שאנחנו חושבים, להיות יותר ולעשות הרבה יותר

חשוב לי  להשפיע. אני כותב כאן סיפורים, מחשבות, כלים ותובנות שלמדתי וחוויתי במטרה לתת השראה לאנשים למצוא את היכולות שבהם, שיתנו להם את הביטחון להוביל את עצמם לחיים מלאים עם משמעות

לכל אחד מאיתנו יש סיפור שהביא אותו למצב שהוא נמצא בו היום, אצלי הוא מתחיל מאבא

וזה הסיפור שלי

יוסק'ה, תראה מה הכנתי לך…

אחד הדברים המיוחדים שאני זוכר אצל אבא שלי הוא שהייתה לו דרך מיוחדת לפייס אותנו, לא משנה כמה הייתי עצבני, הוא תמיד היה מוציא ממני חיוך וחיבוק תוך כמה דקות

אני זוכר פעם אחת שהייתי ממש עצבני עליו ונכנסתי לחדר סגרתי את הדלת בלי יכולת לחשוב מרוב עצבים, אחרי כמה דקות אבא שלי היה פותח את הדלת עם צלחת פירות עם חיוך רחב ואומר לי "יוסק'ה תראה מה הכנתי לך" כמה שניסיתי לשמור על העצבים בכדי לכעוס עליו, לא הצלחתי, הם היו משתחררים ממני כמו אוויר מבלון לא קשור

הוא היה אומר לי מילה טובה מחייך, מאכיל אותי פרי ואני פשוט הייתי שבוי בקסמיו. היינו מתחילים לדבר ופשוט הייתי שוכח מכל העניין, היום כשאני חושב על זה, הוא לימד לשחרר כעסים מהר ולא לשמור אותם בבטן

מאז שאני זוכר את עצמי, הייתי הבן של אבא. מכיוון שהייתי בן יחיד עם ארבע אחיות, תמיד נתנו לי הרגשה שאני מיוחד, "הגבר בבית" , הייתי הבן היחיד והנצר היחיד למשפחה שלו, כך תמיד היה מזכיר לי

הרגשתי שאני ואבא שלי צוות, הערצתי אותו, בשבילי היה מודל לחיקוי וכל יכול. נעים הליכות, צנוע, אחד שיודע לענות על כל שאלה, אוהב, מפנק, דואג, מחייך ותמיד השרה עלינו רוגע והרגשה טובה.

יותר טוב מאבא?

אבא שלי, באמת היה אמיץ, הוא עשה צעד גדול מבחינתי

היה שכיר בחברה גדולה שדאגה לו, היה אהוב ומוערך שם, אך לא הרגיש שהיה מספיק מוערך מבחינת השכר. הוא לקח סיכון גדול ללא חסכונות או עמידות כלכלית, החליט ללא ידע וניסיון קודם בניהול להיות עצמאי ולהקים עסק למרות כל הקשיים ולבנות את עצמו מחדש עקב בצד אגודל. 

עם השנים העסק התפתח ואבא שלי תמיד הזכיר לי שאנחנו צוות ויום אחד אני ינהל את העסק. תמיד היה אומר לי "אתה תהיה יותר טוב ממני". האמת שלא הבנתי על מה הוא מדבר, כל פעם שאמר לי את זה, הרגשתי הרבה לחץ ואחריות

הייתי חושב לעצמי "איך אני יכול לנהל את העסק שאני לא מבין בזה כלום… ובכלל איך אני יכול להיות יותר טוב מהאבא  הכל יכול שלי?"

הרבה פעמים אמרתי לו "אין מצב שאני יכול להיות יותר טוב ממך" והוא היה עונה לי "מה קרה לך יוסק'ה אתה כבר יותר טוב ממני", ידעתי שהוא סתם מנסה לעודד אותי, אבא שלי תמיד ידע לענות לי על הכל, לא יכולתי לדמיין את עצמי מסתדר בלעדיו  

אבא מרגיש לא טוב

עם השנים גדלתי לתוך העסק, הייתי כאחד העובדים וניהול הרגיש לי רחוק וגדול עלי, אבא שלי לא העביר לי סמכויות ואני לא לחצתי. ראיתי שיש לי עוד הרבה מה ללמוד וידעתי שיש לי עוד הרבה זמן עם אבא, אז הייתי רגוע שהוא בינתיים דואג לדברים החשובים

בשנת 2008 בחודש יוני, קיבלתי טלפון מאמא שלי: "אבא לא מרגיש כל כך טוב", הרגשתי משהו שונה בקול שלה, באותו רגע נסעתי והגעתי אליו, הוא היה בבית שלו, באותו זמן ושאלתי אותו על התחושות שהוא מרגיש, לאחר שיחה קצרה איתו, משהו צרם לי והבנתי שאנחנו צריכים לעשות בדיקה יותר מעמיקה 

בתוך המים לבד

זו היתה שעת לילה בבית חולים אסף הרופא וחיכינו לתוצאות

דמיינו ילד משחק בחוף נהנה ומסתכל על הגלים, כשאבא שלו מסתכל ושומר עליו. ביום שאבי נפטר הרגשתי אותו ילד, משחק בחול, פתאום גל גדול מגיע אלי שוטף אותי וסוחף אותי אל תוך הים, אני בתוך המים לבד, מסתכל על החוף ואף אחד לא שם. כך בדיוק הרגשתי.

כל אחד מאיתנו עבר או יעבור רגע מכונן בחייו.

הרגע שלי היה בשנת 2009, איבדתי את אבא תוך שנה וארבע, מרגע גילוי המחלה.

המציאות יותר חזקה מכולנו, מצאתי את עצמי נכנס לנעליו הגדולות של אבי, עם "המושכות" של העסק מבלי להבין בכלל מה זה אומר. בזמנו הרגשתי שלא היה לי מספיק ידע, בגרות או מודעות עצמית לנהל את העסק, לא הייתי מוכן ולא האמנתי שאני בכלל נמצא במצב הזה 

היו לי הרבה שאלות והאדם היחיד שידעתי לשאול כבר לא היה איתי

אין לך מספיק זמן

היום (שנת 2017), 8 שנים אחרי תחילת המסע שלי, אני מרגיש מוכן לכתוב כאן

ניהול החברה עדיין ביה"ס של חיי, היו ימים שהרגשתי אבוד, ימים שנשברתי, ימים שלא רציתי לקום, ימים שהרגשתי לבד ועדיין, לא היתה לי ברירה, לא היה לי למי לפנות וידעתי שהמשפחה שלי תלויה בעסק 

          "בתור מנהלים אנחנו מרגישים לבד"                  

היו הרבה תקופות קשות במהלך המסע, ימים שרציתי ייעוץ או הכוונה, נפגשתי עם כל מיני יועצים שונים אך לא הרגשתי חיבור, רציתי משהו מעבר ולא ידעתי מה…

היום אני מבין שלא רציתי מישהו שיגיד לי מה לעשות אלא מישהו שיגרום לי להתלבט ועם השאלות הנכונות, אדם שבזכותו אוכל ללמוד מהדרך ולהרגיש בטוח בעודי צועד בה, אדם שאוכל לסמוך עליו בכל מקום ובכל זמן  ומצאתי אותו, היום אני מבין שלכל אחד מאיתנו יש אדם כזה בתוכנו

במקביל לניהול החברה החלטתי ללמוד אימון אישי על מנת לפתח יכולות אישיות להתפתחות אישית וכמובן לרכוש יכולות בהן אוכל לעזור לאחרים להתפתח, מטרת הבלוג היא ערוץ נוסף להעביר הלאה ידע, מחשבות ותכנים עם ערך שעוזרים לי ואני מאמין שיכולים לעזור לכל אחד ולהפיק מעצמו יותר.

מבחינתי:"כל יום שאני לא מועיל לעצמי או מועיל למישהו אחר הוא יום מבוזבז"

אם היה לי את הידע שיש לי היום, לפני 8 שנים, אני בטוח שהייתי עושה וחווה את הדברים אחרת

כשאבא שלי היה לצידי לא שאפתי לדעת יותר מידי, הרגשתי בנוח שאבא שלי איתי ותמיד אפשר להתייעץ איתו והכל יהיה בסדר. אני כותב לכם מניסיון, אף אחד לא מבטיח לנו מה יהיה מחר. תשאפו , תלמדו, תתפתחו כי האדם היחיד שאתם יכולים לסמוך עליו שתמיד יהיה איתכם, הוא אתם

כרגע אני ממשיך את המסע שלי בניהול החברה ובמקביל משלים את אישיותי בהרצאות, כתיבה, אימון וליווי מקבלי החלטות שלוקחים אחריות על החיים שלהם ורוצים לקדם את עצמם

מקווה שתפיקו ותהנו מהבלוג, דרך הבלוג הבנתי שכתיבה היא לא דבר פשוט ותמיד יש לאן להשתפר, אשתדל לכתוב בצורה הכי ברורה ופשוטה עם מינימום טעויות, מבטיח להשתפר עם הזמן :),  באם יש שאלות, טעויות או אי הבנות אשמח שתכתבו לי על כך, אשמח מאד אם תשתפו, תכתבו או תגיבו, אני מבחינתי אשתדל לענות ולהתייחס לכל תגובה או שאלה

אסיים בציטוט שאני מאד מעריך ומשתדל כל יום לחיות בהשראתו.

"אנשים תמיד מצדיקים את מי שהם בגלל הנסיבות סביבם, אני לא מאמין בנסיבות.

  אנשים מצליחים בעולם הזה הם אלו שמחפשים את הנסיבות שהם צריכים

   ואם הם לא מוצאים אותם הם יוצרים אותם"

           ג'ורג' ברנרד שו, מחזאי ואחד מאנשי התרבות הבולטים של המאה העשרים.

בתודה והערכה מלאה מראש לכל מי שקורא או מגיב.

יוסי לוי.

[/r