השבוע התארחתי בפרויקט "זיכרון בסלון"
פרויקט מדהים בו משפחות מארחות ניצולי שואה
שמספרים את סיפורם האישי.
הקשבתי לסיפורה של שרה ווינשטיין,
שסיפרה איך בגיל 6 איבדה את אמא שלה
מירי הנאצים, היא נפגעה מ שני כדורים, אחד בכתף
ואחד בגב, לאחר מכן אביה הצליח להבריח אותם
ליערות שם התחבאו במשך 3 שנים…
הסיפורים האלו תמיד מרתקים אותי ואני אף פעם
לא מצליח לשאול את כל השאלות שרציתי לשאול.
אני תמיד חושב על האפשרות שאולי אגע בנקודה
רגישה מידי או שאשאל שאלה אישית מידי.
בחודשיים האחרונים עברה עלי תקופה לא קלה,
הרגשתי כאילו כל הקשיים החליטו להתרכז בתקופה
אחת, גם בפן האישי וגם בעבודה.
ביום הזה, כשאני שומע את הקשיים האמיתיים
של ניצולי השואה ואת כל הזוועות שעברו.
אני שואל את עצמי:
האם באמת עברה עלי תקופה קשה?
האם אני באמת לא יכול לעשות יותר?
האם כשקשה לי, יש מצב לוותר?
ביום הזה אני מבין את עוצמת הכוחות שיש לאדם.
ביום הזה אני מבין,
שאין מצב לוותר, פשוט צריך להתאמץ יותר.
פיתוח יכולות אישיות, תחילת הדרך להגשמה עצמית.
