אנחנו רוצים לומר משהו! והצד השני מדבר ומדבר ומדבר..
ההרגשה הזו שאנחנו חייבים להגיב מתחילה ללחוץ, זה עומד לנו על קצה הלשון.
מחכים להפסקה הקטנה הזו בין המילים, בכדי שנוכל לומר את הדעה שלנו.
העיקר לשחרר את הלחץ שיושב לנו, לבטא את המחשבה שלנו במילים החוצה.
להביע את דעתנו ולהרגיש שאנחנו עשינו את ההבדל.
(הם לא יודעים מה שאנחנו יודעים.)
ההרגשה הזו שאנחנו יוכולים לעשות את ההבדל והעולם יהיה פתאום טוב יותר.
כשזה קורה לנו, קשה לזכור, שהצד השני מרגיש בדיוק אותו דבר.
השיחות הטובות ביותר שהיו לי, הן השיחות שהקשבתי.
זה היה לי קשה.
ולמרות שהייתה לי דעה אחרת, המשכתי להקשיב.
כשאני מנסה להיזכר במקרים בהם הגעתי להסכמות בקלות עם הצד השני,
מקרים בהם הרגשתי שאני לא מתאמץ.
אין ספק שההקשבה עשתה את ההבדל הגדול,
אך מעבר לכך הבנתי שיש ערך לזמן.
בעבר היו מקרים בהם:
-חשבתי שאני צודק.
-זמנים בהם חשבתי אחרת.
-זמנים שחשבתי שדעתי לא תשתנה.
היום אני מבין שדעתי לא השתנתה,
זה אני שהשתניתי.
והזמן היה חלק מהתהליך שעברתי.
לזמן יש ערך. זמן הוא חלק מהתהליך.
פיתוח יכולות אישיות, תחילת הדרך להגשמה עצמית.
