מה שמפתיע הוא שמנגד,
הטבע שלנו להיות הוא להיות אחד העמים המפרגנים.
אנחנו יודעים לבלות ולהיות "לארג'ים" כשאנחנו נהנים,
כשצריך לקנות משהו לאנשים שאנחנו אוהבים אין לנו גבולות,
בעיתות מצוקה, אין מפרגנים כמונו.
בכל המבצעים והמלחמות אנחנו מחלקים באהבה הרבה אוכל ומתנות לחיילים, שבכדי לסיים אותם
היו חייבים לחלק חזרה לתושבים.

אז איך זה שמצד אחד אנחנו נלחמים על כל שקל ומצד שני
אנחנו לא "דופקים" חשבון לכסף כשזה עושה לנו טוב?

אז הייתה לי שיחה מעניינת עם אחד הלקוחות שלי וכשהוא
התחיל כבר להילחם על שקלים בודדים כבר הבנתי שזה לא קשור
לכסף.

אבל בכל זאת שאלתי אותו האם חמישה שקלים יעשו לך את ההבדל?
אז הוא אמר לי "דין פרוטה כדין מאה".

כוונת המשפט שמגיע מהתלמוד היא
שחשוב להשקיע בדברים הקטנים בדיוק כמו ההשקעה בדברים הגדולים.

זה משפט שמרגיש לנו נכון והרבה מאיתנו משתמשים בו, יחד עם זאת
האם אנחנו שמים אותו לנגד עינינו כשלא מדובר בכסף?

מה לגבי הדבר הכי חשוב לנו בחיים?
מה לגבי הדבר הזה שכל אחד מאתנו תלוי בו?
מה לגבי הדבר הזה שבזכותו אנחנו קמים כל בוקר?
האם אנחנו נלחמים בשבילו כמו שאנחנו נלחמים על מחיר יותר נמוך?

הדבר שבזכותו אנחנו אוכלים, מביאים פרנסה לבית,
דואגים לילדים שלנו,עושים את מה שאנחנו אוהבים
ובזכותו, אם נשמור עליו, נמשיך לעשות זאת.

כן, אני מדבר על הגוף שלנו.

האם אנחנו נלחמים להשקיע בדברים הקטנים שחשובים לו?

לגוף שלנו חשוב: פעילות גופנית, תזונה נכונה ושינה בריאה ורוגע.
וכל דבר גם אם הוא קטן, חשוב לו:

כוס מים במקום כוס מיץ,
פרי אחד במקום שוקולד,
חצי שעה פעילות במקום חצי שעה מול הטלויזיה.
דקה לנשום עמוק ולהעריך מה שיש מסביבנו במקום להסתכל אם קיבלנו הודעה.

אלו הדברים הקטנים שעושים את הדברים הגדולים לגוף שלנו,
תשמרו עליו תילחמו בשבילו,
זו ההשקעה הכי טובה שתוכלו לעשות.