נכתב על ידי יוסי לוי

היום אני כותב לאלו שרוצים לעשות משהו כבר המון זמן, ועדיין לא התחילו או לא מוצאים את הדרך. באחת ההדרכות שלי כשדיברנו על מטרות, פגשתי צעירה שאמרה לי: "כתבתי את המטרות שלי, חזרתי עליהם יום יום, ניסיתי, לא ויתרתי, אפילו שנכשלתי. ניסיתי שוב ושוב ולא הצלחתי, אז מה זה עוזר? זה לא עוזר, זה סתם, הכל שטויות" הרבה פעמים אומרים לנו שבשביל להתחיל משהו, "קודם צריכה להיות לך מטרה" ועדיין, זה נורא קשה. לרובנו קשה להתחיל או למצוא את הדרך אליה. היא הייתה ממש מאוכזבת ובצדק, היא לא ראתה תמורה להשקעה. וזה באמת לא קל, כי לא הכל עובד לפי…

מעטים הרופאים שאני זוכר. לשמחתי, לא יצא לי לבקר הרבה, אך מתוך כל אלו שפגשתי בחיי, כמו כל דבר בחיים, מעטים המיוחדים שביניהם. רופא מיוחד מבחינתי ,הוא קודם כל אדם ואח"כ מקצוען. זה לא קל להיות רופא מיוחד, ששורד את כל הקשיים של מטופליו, לשמור עם כל מטופל על אופטימיות חיובית, אנושיות ומקצועיות ברמה גבוהה. השבוע, הייתי צריך בדיקה, נכנסתי למרפאה עמוסה בלקוחות ועדיין, התה הרגשה שונה באווירה. הרגשתי בנוח למרות כל העומס, זה התחיל מהיחס של הפקידה למרות הלחץ, "אל תדאגי התור עובר בקלות, לא תחכי הרבה זמן" היא אמרה ברוגע למישהי לחוצה שעמדה בתור. חיכיתי בסבלנות עד שנכנסתי…

רמזור אדום, אני בולם, לא הספקתי לעבור, צריך לפנות שמאלה, הרמזור צריך להתחלף, אני שומע רק את האיתות. צפירה מעצבנת מאחורי, אני לא מתייחס. "הרמזור הזה תמיד עמוס" – אני אומר לעצמי וחושב… 1. להיות מתוסכל קצת מ "איך לא הספקתי לעבור את הרמזור". 2. "להיות מרוצה שאני הראשון ברמזור". אני מחזק לעצמי שוב את האופציה השנייה ומדגיש "זה אני מחליט איך להסתכל על זה". הרמזור רק מתחלף לצהוב ושוב צפירה מאחורי "הם לא אמיתיים כל הלחוצים האלו שמצפצפים עוד לפני שהרמזור מתחלף, אם הצפצוף הזה יתפוס אדם עצבני ביום לחוץ, זה לא יגמר טוב" אני חושב לעצמי. אני ממשיך…

כשאנו רוצים לקנות מתנה לחברה במקרים שאנחנו לא בדיוק יודעים מה לקנות. רובנו הולכים למרכז קניות ומחפשים, בודקים מה "יקרוץ" לנו, מה נראה לנו מתאים… אם אנחנו קצת מסתבכים או נמרחים, ה"גיפט קארד" לפעמים פותר לנו את הדילמה. "שהחבר או החברה יחפשו לעצמו מה שהם אוהבים" העיקר שהם קיבלו את המתנה. תתארו לכם שהיינו יודעים שהיא מחפשת שעון: יודעים איזה מותג היא אוהבת? מה הצבע שנראה עליה טוב? איזה דגם היא רוצה? האם היה לנו קל לדעת לאן ללכת? האם היה לנו יותר קל להחליט מה כדאי לקנות לה? האם היינו מרגישים סיפוק יותר גדול לתת לה משהו שהיא רוצה…

דין פרוטה כדין מאה. אחת מהתכונות הבולטות אצלנו הישראלים היא שאנחנו אוהבים להתמקח, כל מי שעוסק טיפה במכירות בחייו מרגיש את זה כל יום, כל שעה, כל דקה ועם כל לקוח. זה חלק מתרבות המסחר של הישראלים. מה שמפתיע הוא שמנגד, הטבע שלנו להיות הוא להיות אחד העמים המפרגנים. אנחנו יודעים לבלות ולהיות "לארג'ים" כשאנחנו נהנים, כשצריך לקנות משהו לאנשים שאנחנו אוהבים אין לנו גבולות, בעיתות מצוקה, אין מפרגנים כמונו. בכל המבצעים והמלחמות אנחנו מחלקים באהבה הרבה אוכל ומתנות לחיילים, שבכדי לסיים אותם היו חייבים לחלק חזרה לתושבים. אז איך זה שמצד אחד אנחנו נלחמים על כל שקל ומצד שני…